הפער בין מתוסבך ופשוט באמנות – עובר כחוט השני לאורך כל ההיסטוריה, כאשר תולדות העיצוב נעים כמטוטלת בין עיצובים פשוטים (קלאסיים, שמהרנסנס והלאה נחשבו לבנים בעקבות השרידים מיוון הקדומה, למרות שברור היום שהבניינים היוונים היו צבועים בשלל צבעים) לעיצובים מקסימליסטיים ודרמתיים (תקופת המנייריזם, בארוק וכד'). גם בתקופות יחסית קלאסיות, הפשוט בעצם לא היה כ"כ פשוט. ציורי לאונרדו רבי השכבות מסתירים שכבות אפלות מתחת לשכבות המוארות העליונות (טכניקת כיארוסקורו) והפסל אוגוסט רודן הפליא להסביר כיצד קיימת דרמה שמאיימת להתפרץ בפסליו האלגנטיים לכאורה של מיכלאנג'לו, אפקט שהוא ניסה לחקות.
האמנות של תחילת המאה ה-20 ניסתה להתעמת עם המתח הזה בכמה דרכים, מצד אחד מקסימליזם סוריאליסטי ומצד שני הפשטה קוביסטית שניסתה לשטח את האספקטים השונים של אובייקט למישור אחד. האם זה יותר פשוט או יותר מסובך.
הדימוי על עטיפת הספר, הוא איור באווירה קוביסטית שנבחר בשל משיכתה של ארלט לעבודות מהתקופה. הוא מרפרר לעבודות מוכרות כמו למשל דורה מאר של פיקסו, שחוקרות את הנפש האנושית, בעיקר הנשית, בעקבות כתבי פרויד שהתפרסמו באותה תקופה. כאן המסובך אינו תנועה פיזית שמאיימת להתפרץ או רקע אפל, אלא תוך תוכנו, התת מודע.
היה חשוב לבחור איור שמשדר מתח מדויק בין פשוט ולא כל כך פשוט ועוד אחד כזה שיחזיק עטיפה שלמה… זה כמעט לא קרה, כי רוב הפונטים "הפשוטים" והחלקים היו חזקים מדי, נוכחים מדי, התנגשו בו והקטינו אותו, עד שנמצא פונט אחד לרפואה שהיה מספיק עדין ואולי קצת מורכב כדי להחזיק אותו – Mara של פונטביט
סקלת הצבעים שנבחרה היא בהשראת עטיפת הספר המכונן "סיכום ביניים" של דוד אבידן, שיצא בהוצאת עכשיו, 1960, עיצוב: יואב בראל. ככה שהעטיפה גם מתכתבת עם ההיסטוריה הספרותית-שירית שלנו.
ואם אתם חושבים שהרקע חלק ופשוט, לא כך הם פני הדברים: ברקע קיימת דוגמה עדינה כמעט בלתי מורגשת, אלא אם ממש מחפשים, בצבע אחד מעט יותר בהיר, כדי לתת לה מעט נפח ועומק.
עדין ופשוט – אמור לסדר שקט, רוגע ואולי אף יציבות. אבל האם אנו באמת מסוגלים להתמודד עם משהו פשוט, חזק, נוכח, ללא המורכבות הטבעית של החיים.
